אם אין אני לי, מי לי
מתוך מסכת אבות פרק א' משנה י"ד.
בכל מערכת בחיים יש מצב שבו אנו מצפים מהזולת שיעשה עבורנו דבר מה ובלבד שלא אנו נעשה זאת ובו בזמן מתוך תקווה או כוונה שהוא זה שיזום ולא אנחנו (בחברות, זוגיות, עבודה וכו'), ולעתים הדברים מגיעים עד כדי נזק עצמי בלתי הפיך. ונשאלת השאלה: האם אין כאן עניין של גאווה משהו? האם הנזק כדאי או שחשיבה שנייה ומעמיקה הייתה מקדימה את המאוחר והבלתי רצוי?
התבוננות במקורות
הלל הזקן אומר: אם אין אני לי מי. ואם לא עכשיו אי מתי? נכון שאפשר לקחת משפט חכם זה ולנתחו לכל מיני רבדים, שהרי כל משפט שאמרו חז"ל ונכתב במסכת אבות יש לו משמעות עמוקה ותכלית נצחית. והעובדה שהוא נכתב ורוכז במסכת זו מראה עד כמה חשיבותו. אך התכלית כמדומני היא אחת. שהרי מי יודע או מכיר יותר טוב ממני את עצמי? התשובה – רק אני. ואם לא אדאג, אסדר, אתנער כעת, מי יעשה זאת עבורי?
על הבנה ותודעה
כמה פעמים הכינו על מצחנו ואמרנו "איך לא חשבתי? איך לא קראתי את המסר, הרי ידעתי לאן זה מוביל. הרי יכולנו לחסוך לעצמנו אין ספור בעיות בחינוך הילדים, בחינוך של עצמנו, בזוגיות. הרי חשבתי לומר טעיתי והייתי מודע לכך, אז למה חיכיתי שבן הזוג, החבר, המנהל וכו' יאמרו לי? שהרי ההמתנה הזאת גרמה לתגובה שיכולנו לחסוך מעצמנו".
בעיית ההודאה בכשל או במגרעת ידועה וקיימת ומהווה כר פורה לאין ספור קריסות של מערכות, חוסר ההבנה בכנות בין בני אדם ואולי אף בינינו לבין עצמנו מתוך הכרה ברורה שיש רגעים שמסוגלים לרומם אותנו ביחד וכל אחד לחוד מתפספסת בשבריר של שנייה רק מתוך החלטה של "לא, לא אני אעשה, לא אני אגיד או אהיה הראשון לדבר". וכאן היא הנפילה.
מחוכמת הגמרא
הגמרא אומרת: "אם נפלת. בהתנשא", כלומר האדם מתנשא, משמע מתרומם ולא במובן של גאווה חלילה, ברגע רק מתוך הנפילות, שהרי נפילה בהתחלה אינה נפילה בסוף הדרך. עדיף ליפול בהתחלה ולהיבנות מאשר להיבנות וליפול בסוף, שהרי בסוף התקומה קשה יותר. אולם יש אנשים שמבינים בדרך הקשה ועד שהם לא על הקרשים, כמו שאומרים, הם לא מתעוררים ומחכים שיעזרו להם או ירחמו עליהם היום. שלא נדע אפילו בלשכת הסעד ובביטוח לאומי כבר אין רחמים, הבעיות כל כך רבות ומגוונות שעובדי הסעד לא מצליחים לעשות עבודתם נאמנה. שהרי אם אני לא אדאג לעצמי … אם אין אני לי???? מי יהיה לי???
"יש אדם קונה עולמו ברגע אחד. ויש מאבדו ברגע אחד". ואמירות כמו "אפשר לאבד רגע בחיים או חיים ברגע", "חיים ומוות ביד הלשון", "סייג לחכמה שתיקה", ו"ללמוד לספור עד 5" הפכו להיות נחלת הכלל, אולם כולם חכמים בדיעבד. ולעתים במילת קסם אחת: "טעיתי", "נכשלתי" או אולי "מגיע לי", שהרי הצמיחה מגיעה מהמקום הכי נמוך. אז למה להגיע אליו? ורק משם מתרוממים, ולא מעט כתבות בעיתונים ותכניות טלוויזיה עוסקות בסיפורים שכאלו.
ההתבוננות של הפסיכולוגיה
פסיכולוגים רבים אומרים כי הפסיכולוגיה חודרת לרבדים נפשיים גבוהים, אולם מעניקה לאדם כלים כדי להתמודד עם הבעיות ולפתור אותן ומאפשרת ומקנה כלים כדי לא לחזור שוב על הטעויות. כנומרולוג אני פוגש אנשים רבים מעוטי יכולת ובעלי יכולת, הלוואי על כולנו, ותתפלאו: לכולם יש דילמות ובעיות. שאל אותי אדם לא מזמן: "אמור לי, מה היה קורה אם לא הייתי עושה כלום?" עניתי לו: "כלום לא יקרה!" הוא צחק ואמר: "אז איפה הגורל והמזל?" עניתי לו: "אמור לי, אם אתה מחפש עבודה, אתה עושה זאת מהכורסה בסלון הבית?" "מה פתאום", הוא ענה לי, "השתגעת, אני רץ, מתקשר, מפעיל קשרים, נוסע לראיונות עבודה ועוד. בפרנסה סומך רק על עצמי". "מצוין", עניתי לו, "הרי לך תשובה הכתובה כבר במסכת אבות".
ממש לא במקרה
הדברים לא קורים ב"מקרה", שהרי אלו אותיות ה' רק"מ, ויש לזה תוקף בכל נושא בחיים. כל אדם צריך לעשות השתדלות ובכל תחום בחיים, לא רק בעבודה אלא גם בזוגיות, עם חברים ואפילו עם השכנים. אבל המסר הוא: תיעזר באנשים, אבל תסמוך על עצמך. קל לחכות ולרצות שיעשו בשבילך את העבודה, ידברו, יסדרו, יעזרו, ועוד בלי לעשות כלום. לרוב זה לא ממש מצליח. עבודה קשה והתמדה בסופו של דבר משתלמים.
לפני כשנה התארח אצלי בתכנית הרדיו זמר שרץ עם להיט ששודר בכל תחנות הרדיו, ושם הוא אמר לי: "אני כבר שמונה שנים עובד ועובד, רק אני והמפיק. והאמונה תמיד הייתה, אבל ההצלחה לא נראתה. אבל סומך על הקב"ה ועל עצמי והמשכתי והאמנתי והתמדתי, וברוך ה' נפתחו דלתות ובסוף הכול השתנה". מדובר בזמר פאר טסי ובלהיט "דרך השלום" שהגיע במקום הנכון ובזמן הנכון.
סיכום דבר
אז קחו את המסר לחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות: קחו אחריות על מה שאתם יכולים לעזור לעצמכם ואל תחכו שאנשים אחרים יעזרו לכם, הרי אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי. וכמו שאני תמיד אומר, תהיו בצד הנותן ובצד העוזר, בינינו אף אחד לא באמת רוצה להיות חלילה בצד השני.
שלכם,
נחום תמיר, נומרולוג
