לפני אלפיים שנה בערך נחרב בית המקדש, מקור ההשראה והשפע הרוחני והגשמי של עם ישראל והעולם כולו. ישראל , במשך 2000 שנה מתנהלים כאילו רק אתמול נחרב הבית, ומתנהגים כאבלים לכל דבר. והשאלה המתבקשת היא : מהיכן כוח ההתמדה. הרי ישנה גזרה על מי שנפטר שמשתכח מהלב. לא חלילה נעלם מזיכרוננו, אבל החיים ממשיכים.
שמחים, מתנהלים כרגיל. וגם כשיש אזכרה לא שמענו שמישהו התנהג כאבל. שלא נדבר על מי שלא זוכה שיאמרו עליו קדיש בלשון המעטה. התשובה המתבקשת היא שבית המקדש אינו בחזקת מת .
לאחר שאחי יוסף מכרוהו אומרת התורה : שיעקב מיאן (סרב)להתנחם על אובדנו של יוסף. הסיבה ידועה. יוסף לא מת. אף על פי שיעקב לא ידע זאת.
בית המקדש נמצא בלבו של כל יהודי, באשר הוא יהודי. המושג בית המקדש הוא תכלית בניין העולם.
לא מעט נשמע המשפט "נו כבר שיבוא משיח ויגאל אותנו"
ד"א הספרים הקדושים אומרים שמשיח נולד בתשעה באב. מכאן שכשנראה לך שאין יותר סיכוי. תדע(י) שכאן מתחילה הנסיקה שלך.
לכל אחד מאתנו ישנה סיבה מוצדקת לחפש גאולה. במקרו ובמיקרו. ישראל שרדו ושורדים מכוח האמונה והידיעה שאנחנו קרובים מאוד לבנינו.
וגם אם לעיתים אנו שאננים יש מי שיזכיר לנו שבית המקדש חסר.
המאורעות האחרונים. במישור הביטחוני בבית ומחוץ. גילויים ארכיאולוגיים בעניין בית המקדש שמתפרסמים סמוך לתשעה באב מהווים נקודת אור חזקה הממחישה את נבואת הגאולה.
נזכרתי במשפט המפורסם של לוחם גולני בני מסס ז"ל שאמר לפני כיבושו מחדש של מוצב החרמון במלחמת יום הכיפורים , שמה שנתן לו כוח זה כשהבין ש"החרמון זה העיניים של המדינה"
הייתי אומר שכוח ההישרדות עם כל המאורעות הקשים של עמנו לאורך הדורות, נובע מהידיעה שבית המקדש הוא הלב של עם ישראל, הוא נמצא, פשוט צריך לבקש אותו. ואז בוודאי הכל יראה אחרת.
שלכם,
אריה שלום
